לחץ על התמונה.

מכרים

ב"ה



בס"ד ירושלים שבט תשס"ח

המלצה מאסתר פרבשטין
ליעל ועמירם גבריאל
ברצוני להודות לכם ולהביע את הערכתי העמוקה להצגה "יש עוד ים" שהבאתם לפנינו.
זוהי הצגה מיוחדת במינה בכל המובנים. היא מעבירה תכנים וערכים בעוצמה רבה.
מה שאנו מנסים לעשות ברוב מילים וברוב זמן, עשיתם אתם בדרמה מרתקת, עמוקה, ועם זאת קלילה, ואפילו משעשעת.
ההצגה רתקה את הקהל במשך שעה, למרות שבוצעה על ידי שחקן יחידי ובתנאי בימה מינימליים.
במשוב שערכנו, ציינו המשתתפים כי ההצגה מקרינה אור יהודי, ומן הדמויות והשיחות עולים ניצוצות של אמת שחבויים עמוק בלב כל יהודי, ובשעה של גילוי הם הופכים למאור.
תחזקנה ידיכם, בהצלחה מכל הלב....
אסתר פרבשטיין

המלצה לכבוד -שלום.אני כותבת אליכם אחרי שראיתי היום את ההצגה המצוינת שעמירם גבריאל הציג בפנינו ורציתי לברך אתכם ולהודות על היוזמה. ההצגה היתה שווה בעיני למספר רב של שיעורים בכך שהביאה בפני הסטודנטיות דוגמא לתיאטרון יהודי טוב.כמעט בכל הניסיונות שראיתי עד כה לעשות תיאטרון יהודי היוצרים נכשלו כיון שהאידיאולוגיה/הכעס/המחאה באו תמיד על חשבון המקצועיות, ולכן לא עשו את העבודה.ההצגה שראינו היום היתה מצוינת מקצועית: כתיבה, משחק, בימוי ולכן שרתה את המסר כראוי. זה היה תיאטרון יהודי, אנושי, אוהב אדם, צנוע, מלא הומור עצמי ומחנך- היא דיברה על מסע של אדם לפולין למחנות ההשמדה המלווה במסע פנימי המוביל אותו בסופו של דבר לחיבור ליהדות שלו ולחזרה בתשובה. אני מאמינה שלמרות שהחזרה בתשובה היא נושא טעון אצל הרבה "חילונים", ההצגה הזו צריכה להכנס לתוך בתי ספר ולהוות גשר במקום שאמנות שנובעת מאמת פנימית יכולה לעשות זאת.ברכות לאיריס שביט. ברכות ליעל גבריאל. יש לנו דוגמא טובה עכשיו מה לעשות וגם מה לא לעשות.תודה,ורדה בן-חור.שחקנית ומורה לתיאטרון.



ליצירת קשר- יעל גבריאל-0508-440042gabriel-@zahav.net.il


תגובה -מאוד נהננו, מאוד נוגע ללב, -גם בבדיחות אבל במיוחד עמירם.מזמן לא נהנתי ממשחק כל כך משכנע ,אמיתי וחודר ללב-.מהיום יש לי חדר בלב גם לעמירם.
תודה אילנה.
,תמונה בתקופת החזרות על ההצגה


למה לנסוע לפולין?למרות שמסע השורשים של בתי חיזק את כלכלתם של אותם אנשים שרצו לחסל אותנו, זה היה שווהכולנו שמחנו כשבתי התקבלה ללימודי הסמינר... עד שגיליתי שתוכנית הלימודים כוללת מסע לפולין.כל משפחתו של בעלי, להוציא את הוריו, סבתו אם-אמו ובן דודו, נרצחה במלחמת העולם השנייה. כולם חוץ מסבתו (שנורתה ונהרגה כשניסתה להימלט ולחצות את הגבול) נשלחו למחנות מוות בפולין. אני יודעת שהאנטישמיות בפולין נמשכת ומעולם לא פסקה, ולא יכולתי לסבול את המחשבה שטיול כזה יתמוך בכלכלתם של אותם אנשים שרצו שנמות, וממשיכים לרצות בכך עד ליום הזה.שוחחתי ארוכות עם יהודים שהשתתפו במסעות לפולין. אחד הדברים שהשפיע עליי במיוחד היה, ששמעתי את הרב פסח קראהן מספר על התנסותו האישית שם, כשהדריך מסע של בני ישיבה למזרח אירופה. אבל בכל זאת לא הייתי שלמה עם עצמי, חשתי חסרת מנוחה, לא משוכנעת ופגועה לא מעט מהמחשבה שהבת שלי "מאולצת" לקחת חלק במסע, ואנחנו ההורים מוכרחים לתמוך בזה, הן מבחינה פיננסית והן מבחינה רגשית (למרות שהמסע סובסד באופן ניכר הודות לתורם נדיב).בתקופה הקרה ביותר בחורף, יצאו בתי ו-180 נערות נוספות מישראל לפולין. הן פתחו את מסען בביקור בישיבתו של הרב מאיר שפירא בלובלין, בזמן סיום הש"ס העולמי (סיום סבב לימוד של הגמרא, אירוע המתרחש אחת לשבע שנים). לובלין היא המקום שבו פתח הרב מאיר שפירא בתוכנית לימוד "הדף היומי" - דף גמרא ליום, שאותו לומדים מאות אלפי יהודים ברחבי העולם. הן עלו גם על קברה של שרה שנירר, מייסדת מערכת החינוך של בית יעקב לבנות, בקרקא, ביום השנה למותה. הן ביקרו בישיבות-לשעבר וגם במחנות מוות. היו להן מדריכים נהדרים, כולל הרב חנוך טלר, שכושר ההבעה שלו עורר לחיים את ההיסטוריה ואת חיי השטעטל - העיירה היהודית.כצפוי, גם האנטישמיות הייתה חיה ונושמת. כאשר התכנסה הקבוצה בבית כנסת ישן, הקיפו כמה צעירים פולניים את המבנה מבחוץ והציצו דרך החלונות, מקללים ומעבירים את ידיהם על צווארם, כאילו חותכים אותו בסכין, ואז מצביעים על הנערות בפנים. בהתכנסות בעיר אחרת, יצרו פולנים מאצבעותיהם 'אקדח' וכאילו ירו בהן. הנערות הוטרדו שוב ושוב. המארגנים הדריכו אותן לא להסתובב בקבוצות בערים הקטנות ובכפרים הפולניים, כדי לא למשוך אליהן תשומת לב מיותרת; שחייהן לא יעמדו בסכנה.ועדיין, בלטו מאוד שני דברים.יהודי השטעטל שלפני המלחמה היו עניים וחיו בתנאים פרימיטיביים. לעתים קרובות לא היה להם חשמל, לא מים זורמים, לא צנרת ביתית; הרחובות לא מרוצפים ובוצניים והאוכל בלתי מספק. אבל בית הכנסת היה מרכז הקהילה, והכסף שהאזרחים השקיעו כדי לפאר ולתחזק אותו, מראה עד כמה הוא היה חשוב להם ומה הייתה משמעותו בעיניהם.בִּתִי הֵעִירה, שבזבוז להשתמש בסרט צילום צבעוני כשמצלמים את פולין בחורף, מכיוון שהכל שם אפור ושחור. אבל גם באזורי הכפר האפורים - שמיים אפורים, בניינים אפורים (והמון מסבאות) וחיים אפורים - זהרו אותם בתי כנסת, ששוחזרו בנאמנות היסטורית על ידי ארגונים יהודיים, כמו אבני חן יקרות. רבים מהם עוטרו בעיטורים שצוירו ביד אומן בצבעים בהירים, מוארים על ידי פתחי אור ממורקים ומעוטרים בפיתוחי עץ מדהימים.למרות עוניים המדכא, ליהודי פולין היה סדר עדיפויות ברור, ובתי הכנסת והישיבות שלהם היו עמוד התווך של קיומם הפיזי והרוחני.כשעמדה בתי ליד גדר התיל של מחנה המוות, היא חשבה, "למה להמשיך? מה נתן ליהודים הפולנים האלה את הרצון לחיות?"החיים בפולין, עם המחסור הגשמי והאנטישמיות, היו אתגר-קיום מתמיד. אפילו לפני המלחמה היו שם רעב, מחלות, ופוגרומים. למה שמישהו ירצה להיות יהודי בסביבה כזאת? התנאים ה"נורמאליים" האלה הלכו והחמירו עד לנקודת השפל האיומה בשואה, שבה נשאה האכזריות ראש: פחד, מכות, עינויים, רעב ומוות של הורים וילדים הפכו ל"נורמה" החדשה.כשעמדה בתי ליד גדר התיל של מחנה המוות, היא חשבה, "למה להמשיך? מה נתן ליהודים הפולנים האלה את הרצון לחיות? למה הם נאבקו נואשות לשרוד במחנות? ואפילו אם הם הצליחו לחיות, לשם מה? אל מה היה להם לחזור? אל אותה שנאה ופחד וסכנה ומחסור, רק הפעם בלי כל היקרים להם?"ואז היא חשבה על אותם בתי כנסת יפהפיים ומטופחים בעיירות. על המשפחה שלה, ועל האחיינים והאחייניות שלה, שקמו מתוך האפר הזה של מחנות המוות.מאז שהיא ילדה קטנה, היא למדה פרקי אבות בבית הספר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע; ויהושע לזקנים; וזקנים לנביאים; ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..."בעומדה לצד גדר התיל, התעוררו מילות המשנה לחיים. יהודי פולין, ויהודים לאורך ההיסטוריה, לא משנה כמה קודר היה מצבם, נלחמו בכל כוחם לשרוד. לא למענם, אלא למען עם ישראל. היא הבינה בבהירות חדשה: "אני חשובה. התמונה הקטנה הזאת של המחנה אולי נראית גרוע, אולי גם בחיי יש מצבים שנראים גרוע, אבל אני חלק מתמונה הרבה יותר גדולה וחשובה. אני חוליה בשרשרת האדירה הזאת. למרות הפיתוי לקטוע את השרשרת במשך ההיסטוריה, מתוך שנאה או התבוללות, למרות כל הסיבות, מוטל עליי להמשיך ולדאוג שהשרשרת הזאת תימשך בלי נתק."אני עדיין מרגישה לא נוח עם הרעיון של יציאה נרחבת לבית הקברות שמהווה היום פולין. אני אפילו לא שוקלת מסע משלי לשם. אבל בזמנים ההולכים וקשים בדורנו, בתי יודעת היום למה היא כאן, מתוך תחושת שכנוע מחודשת.לכן נסעה בתי לפולין.
הנה לינק לפירסום המקוריhttp://www.aish.com/hsociety/society/Why_Go_To_Poland$.asp

אין תגובות: